אני לא מצליחה לראות בה כלום מה קורה כשאמא מאבדת אמון בילדה שלה

אני לא מצליחה לראות בה כלום- מה קורה כשאמא מאבדת אמון בילדה שלה (ואיך אפשר להתחיל לראות מחדש)

יש אמהות שלא מדברות על זה בקול.
אבל בפנים  יש שקט כבד כזה.
ייאוש.

זה לא ייאוש דרמטי.
לא כזה שרואים מבחוץ.
אלא ייאוש שקט, יומיומי,
שנכנס בין המילים, בין המבטים, בין התגובות הקטנות בבית.

אמא אחת הגיעה אליי להדרכה ואמרה בלחש:
“אני לא מצליחה לראות בה כלום.
לא מאמינה בה.
כל מה שאני רואה זה התנגדות, קושי, אכזבה.
אני כבר עייפה ממנה.”

זה לא שהיא לא אוהבת אותה.
דווקא בגלל שהיא אוהבת  זה כואב יותר.

הרבה פעמים, הכאב הכי גדול של אמהות
נולד בדיוק במקום שבו היו החלומות הכי גדולים.

הפער בין הילדה שדמיינתי
לבין הילדה שאני פוגשת ביום יום
יכול להרגיש כמו כישלון אישי.
כמו משהו “לא בסדר” בי  או בה.

למה זה קורה?

כשאנחנו פוגשות שוב ושוב קושי, התנגדות או תסכול,
המוח שלנו מתחיל להתמקד רק בזה.

זו לא בחירה מודעת.
זו דרך הישרדות.

אנחנו מתחילות “לראות דרך פילטר”:
כל התנהגות מתפרשת כהוכחה לכך שמשהו לא עובד.
שהקשר קשה.
שהילדה “כזו”.

ובשלב מסוים 
אנחנו מפסיקות לראות את המורכבות.
את הטוב.
את הניסיונות שלה.

לא כי הם לא קיימים 
אלא כי אנחנו כבר עייפות מדי כדי להרגיש אותם.

ומה לא עובד ברגעים האלה?

התגובה האוטומטית היא לנסות “לתקן”:
עוד כלים.
עוד שיטות.
עוד תגובות נכונות.

אבל כשאמא נמצאת במקום של ייאוש 
כלים לא נכנסים.

כי הבעיה היא לא רק בהתנהגות של הילדה,
אלא בקשר שנשחק,
ובחוויה הפנימית של האמא.

אז מה כן עבד?

לא מיהרנו לתקן.

עצרנו.

נתנו מקום:
לכאב.
לאשמה.
לתסכול שהיא בקושי העזה להודות בו.

כתבנו הכל:

“אני מתוסכלת ממנה”
“אני מתביישת במה שאני מרגישה”
“אני לא האמא שרציתי להיות מולה”

ופתאום היה שם אוויר.

גם לגוף נתנו מקום.

איפה זה יושב?
איך זה מרגיש כשחושבים עליה?

כיווץ.
לחץ.
עייפות.

לא ניסינו לשנות.
רק להקשיב.

וזה שלב שאמהות רבות מדלגות עליו 
אבל הוא קריטי.

כי בלי לפגוש באמת את מה שקיים,
אי אפשר ליצור שינוי אמיתי.

הרגע שבו משהו מתחיל להשתנות

זה לא קורה בבת אחת.

אין זיקוקים.

אבל יש רגע קטן.

היא סיפרה לי:
“פתאום ראיתי אותה אחרת.
כאילו משהו התרכך בי.”

ומה היה שם?

היא שמה לב למשהו קטן שהילדה כן עושה 
ולא ביטלה אותו.

וזה היה הסדק הראשון.

למה זה כל כך משמעותי?

כי שינוי בקשר לא מתחיל מהילד.
הוא מתחיל בפרשנות.

כשאמא מתחילה לראות אחרת 
היא מגיבה אחרת.
מדברת אחרת.
מרגישה אחרת.

והילד?
מגיב לזה.

לא תמיד מיד.
אבל בהדרגה.

העיניים משתנות.
הפרשנות מתרככת.
המילים בבית נהיות פחות פוצעות  ויותר סקרניות.

הילדה לא השתנתה ביום אחד.
אבל הקשר  כן.

ומה אפשר לקחת מזה?

אם את קוראת את זה ומרגישה הזדהות,
יש כמה דברים עדינים אבל משמעותיים שאת יכולה להתחיל מהם:

• לשים לב למה כן עובד  אפילו קטן
• לא לבטל רגעים טובים
• להסכים להרגיש גם רגשות “לא יפים”
• לעצור לפני שממהרים לתקן
• לזכור שהקשר חשוב לא פחות מההתנהגות

היום היא אומרת:“אני מודה על הזכות הזו
להכיר אותה באמת.
להבין אותה.
ולאהוב אותה אחרת ממה שחשבתי.”

ולצד זה, יש גם את הזכות שלי.

להיות שם ברגעים הכי חשופים.
להחזיק מרחב שבו מותר להגיד הכל 
בלי להיבהל,
בלי למהר לתקן,
בלי לשפוט.

להסתכל יחד על מה שכואב 
ולהישאר.

כי לפעמים,
כל מה שאמא צריכה
זה מישהי שתאמין בה
רגע אחד
לפני שהיא מצליחה להאמין בעצמה.

ואני
בהחלט
מאמינה בך, אמא.

ליאת עזר

דרך התודעה

המרכז להורות, יחסים ונומרולוגיה