מריבות בין אחים
אתמול אמא אחת סיפרה לי משהו שכל כך הרבה הורים חווים עכשיו
השעה הייתה בערך ארבע וחצי אחר הצהריים.
עוד יום ארוך בבית.
הילדים כבר שעות בפנים.
פחות יוצאים, פחות פורקים אנרגיה.
החדשות ברקע, המתח באוויר,
ואפילו אם לא מדברים על זה
הילדים מרגישים הכול.
שני האחים ישבו בסלון.
בהתחלה זה היה ויכוח קטן.
מי מחזיק את השלט.
“זה שלי.”
“אתה לקחת לי!”
היא עוד ניסתה להגיד ברוגע:
“תסתדרו ביניכם…”
אבל תוך רגע זה התגלגל.
הקולות עלו.
אחד צועק. השני בוכה.
כרית נזרקת. דלת נטרקת.
והיא כבר מרגישה איך הגוף שלה מתכווץ.
עוד פעם זה מתחיל.
היא ניגשת להפריד,
מנסה להבין מי התחיל, מי לקח, מי אשם.
ובאותו רגע היא אומרת לעצמה בלב:
איך שוב הבית שלי נהיה כזה רועש?
ואז היא אמרה לי משפט שכל כך הרבה הורים מרגישים ולא תמיד אומרים בקול:
“אני מרגישה שכל היום אני רק שופטת ביניהם.”
מי צודק.
מי אשם.
מי צריך להתנצל.
וזה מתיש.
כי מריבות בין אחים הן טבעיות.
אבל בתקופה כמו עכשיו
כשהילדים יותר בבית,
כשהשגרה מתערערת,
כשהלב שלהם סופג את המתח שסביב
המריבות נהיות תכופות יותר, חזקות יותר.
ולפעמים נדמה שהבית כולו על הקצה.
אבל הנה דבר חשוב שרבים מההורים מגלים רק מאוחר יותר:
מאחורי כל מריבה בין אחים
יש צורך רגשי שלא קיבל מקום.
לפעמים זה צורך להרגיש חשוב.
לפעמים צורך שיראו אותי.
לפעמים צורך בשליטה, בביטחון או בקרבה.
והדבר המעניין הוא שלכל ילד יש דרך אחרת לבקש את זה.
לפעמים אפשר להבין את זה גם דרך האישיות שהוא הגיע איתה לעולם
דרך השם שלו ויום הלידה שלו.
זה נותן הצצה למבנה הפנימי שלו.
למשל:
ילד שנולד בתדר 1
מביא איתו צורך טבעי להיות מוביל, ראשון.
כשהוא מרגיש שאחיו תופס לו מקום
הוא יגיב מיד לפעמים בכעס או מאבק.
לא כי הוא ילד “בעייתי”,
אלא כי המקום שלו בעולם חשוב לו מאוד.
לעומת זאת ילד בתדר 2
רגיש יותר.
הוא יכול להיפגע מהר,
לשמור בפנים,
ואז להתפרץ בבכי או כעס שנראה להורים “לא פרופורציונלי”.
שני ילדים שונים.
שתי שפות רגש שונות.
וכשהן נפגשות
זה נראה כמו מריבה.
אבל בעצם
אלה שני ילדים שמנסים להרגיש שיש להם מקום בבית.
וכשהורה מתחיל להבין את העולם הפנימי של הילד שלו,
משהו קטן משתנה.
התגובה נהיית אחרת.
הטון נהיה אחר.
והמריבות לפעמים נרגעות מהר יותר.
לא כי האחים הפסיקו להיות אחים,
אלא כי מישהו בבית
התחיל לראות מעבר למה שקורה על פני השטח.
ודווקא עכשיו, בתקופה מתוחה כמו זו,
זו תזכורת חשובה להורים:
מאחורי הרבה מריבות
יש ילדים עם לב מלא רגשות
שפשוט עדיין לא יודעים איך להגיד אותם.
ולפעמים השאלה החשובה היא לא:
“מי התחיל?”
אלא:
“מה הילד שלי באמת מבקש ברגע הזה?”
שם לפעמים מתחיל השקט בבית.
ילדים רבים בקול,
אבל הצורך האמיתי שלהם
נאמר תמיד בשקט.
ליאת עזר
המרכז להדרכת הורים ונומרולוגיה תודעתית
